מישהו אמר לי פעם שלפעמים אנחנו כל כך עסוקים בלהיות מי שאחרים רוצים שנהיה, עד שאנחנו שוכחים את מי שאנחנו באמת. שנים של דאגה לאחרים, של ריצוי והקרבה שעכשיו צפים ועולים ומאירים את התובנה שאיפשהו בדרך, אבדנו את עצמנו. את הקול הפנימי שלנו.
כל חיי חייתי עבור אחרים, תמיד היו תירוצים – המשפחה, העבודה, ההתחייבויות – וכתוצאה מהם התעלמתי מהצרכים והחלומות האישיים שלי. ראיתי איך אמא שלי קמלה ותמיד אמרתי לעצמי שאני לא אהיה כמותה.
אולם, מתברר שאני מוצאת את עצמי חוזרת על טעויות העבר, ולפעמים זה מרגיש כמו דפוס שאין אפשרות להימלט ממנו. במיוחד אצלנו, הנשים.
בדרך כלל, אנחנו עומדות בסוף סדר העדיפויות – אחרי כולם. אחרי שנים של תפקוד אוטומטי, מבלי לקחת רגע לעצור ולהתבונן פנימה, כאשר הילדים כבר גדולים ובעצם פחות זקוקים לנו, אנחנו פתאום מבינות שבעצם איבדנו את עצמנו בדרך ושכחנו מי אנחנו באמת.
האם גם את מוצאת את עצמך מתמודדת עם תחושה שחוזרת ומהדהדת שאיבדת את הקול שלך? האם גם את מרגישה את הצורך לבעוט? כי הכלי והכלוב שהיית בהם כבר אינם מתאימים עוד? האם גם את מרגישה את תחושת החוסר? תחושת האובדן של משהו יקר?
