שנים הייתי האישה שכולם צריכים ואז גיליתי שאינני יודעת איך להיות אני.
יותר מארבעים וחמש שנים חייתי בשביל כולם.
בשביל המשפחה, ההורים, האחים, בן הזוג, הילדים.
עשיתי את מה שצריך. את מה שנכון. את מה שמצפים.
והייתי טובה בזה.
אבל לאט לאט קרה משהו שלא שמתי לב אליו בזמן.
אני נעלמתי.
התרגלתי להיות האישה שמסתדרת.
זו שמבינה.
זו שמוותרת.
זו ששמה את עצמה בצד.
לא כי מישהו דרש ממני אלא כי שכחתי איך זה מרגיש להקשיב לעצמי.
ויתרתי על רצונות.
על חלומות.
על הקול שלי.
רציתי שיאהבו אותי.
שיבינו אותי.
שיראו אותי.
ובדרך הפסקתי לראות את עצמי.
ואז הגיע רגע אחד מאוד ברור.
רגע שבו משהו בתוכי אמר: די.
גם אני פה!
והשאלה הבלתי נמנעת, מי אני כשאינני עסוקה בלרצות את כולם?
האמת הייתה קשה.
ההבנה הפשוטה שאני הנוכחית איננה האני האמיתית.
הדרך שלי חזרה הביתה, אל עצמי, התחילה שם.
מההבנה שאני ראויה .
לא בגלל מה שאני נותנת,
אלא פשוט כי אני קיימת.
מתוך המסע הזה נולדה הסדנה "החופש להיות אני".
מקום שבו אנחנו מתחילות להניח בצד את כל מה שלמדנו להיות ומתחילות לגלות מחדש מי אנחנו באמת מתחת לכל המסיכות.
