שנים בניתי חומות.
קראתי לזה "לשמור על עצמי", אבל בפנים פשוט פחדתי.
פחדתי שאם אפתח את הדלת, שוב יראו את הפגמים, שוב ידרשו ממני להיות "יותר", ושוב אעלם בתוך חיים של מישהו אחר. חשבתי שזוגיות היא זירה שבה אני צריכה להוכיח שאני ראויה; להנדס את עצמי ולעבוד קשה כדי שירצו להישאר. המאמץ להיות "מושלמת" סגר לי את הלב עוד לפני שהתחלתי.
הרגשתי שאני רצויה רק כל עוד אני מתאימה את עצמי, וברגע שאפסיק, לא יהיה לי לאן לחזור. במהלך השנים הבנתי שהמאמץ אינו למצוא אהבה בחוץ, אלא להעז להאמין שמי שאני באמת – עם השקט, הפגיעות והאמת שלי – היא בית שמותר לי סוף סוף לנוח בו. הבנתי שהמשקעים שאני סוחבת אינם רק זיכרונות אלא חסמים שמונעים ממני להיות.
אנחנו רגילות להגן על הלב שלנו, אבל לפעמים ההגנות שבנינו הופכות לחסמים שפשוט משאירים אותנו בחוץ. אנחנו סוחבות משקעים מקשרים קודמים ומשחזרות את אותן הטעויות.
במקום עוד שיח מעייף על העבר, המפגש הזה מוקדש לפעולה: זיהוי ושחרור של החסמים שאינם משאירים מקום למשהו חדש להיכנס. נוכל להתחיל לזהות את המקומות שבהם את עוצרת את עצמך ולנקות את מה שמונע ממך לשנות.
