לפעמים אנחנו עסוקות כל כך בלהיות מי שאחרים זקוקים שנהיה, עד שאנחנו שוכחות מי אנחנו.
שנים של דאגה לאחרים, ריצוי והקרבה מצטברות בשקט. ואז מגיע רגע שבו משהו צף ומאיר אמת שכבר אי אפשר להתעלם ממנה. אי שם בדרך התרחקנו מעצמנו. מהקול הפנימי שלנו, מהצרכים, מהרצונות ומהחלומות.
במשך שנים חייתי עבור אחרים. תמיד הייתה סיבה. המשפחה, העבודה, ההתחייבויות. ראיתי את אמא שלי הולכת וקמלה, והבטחתי לעצמי שאני לא אהיה כמוה. ובכל זאת, יום אחד גיליתי שאני חוזרת על אותו דפוס. כאילו משהו שעבר מדור לדור ממשיך להתקיים גם בי.
זה קורה לנשים רבות. אנחנו מציבות את עצמנו בסוף סדר העדיפויות. אחרי הילדים, הזוגיות, העבודה וכל מי שזקוק לנו. ואז הילדים גדלים וזקוקים לנו פחות, ובתוך השקט שנוצר עולה שאלה שלא תמיד קל לענות עליה: מי אני עכשיו? אנחנו פתאום מבינות שבעצם איבדנו את עצמנו בדרך ושכחנו מי אנחנו באמת.
אולי גם את מרגישה שאיבדת את הקול שלך. שהחיים שבנית כבר אינם מתאימים למי שאת היום. שמשהו חסר, כאילו חלק יקר ממך נשאר מאחור. ואולי התחושה הזאת אינה רק אובדן. אולי היא הזמנה לעצור, להקשיב ולפגוש מחדש את מי שהיית שם כל הזמן
