שנים הייתי האישה שכולם צריכים, אבל בתוכי פחדתי להיות פשוט אני.
יותר מארבעים וחמש שנים חייתי בשביל כולם.
בשביל המשפחה, ההורים, האחים, בן הזוג והילדים.
עשיתי את מה שצריך. את מה שנכון. את מה שמצפים.
והייתי טובה בזה.
אבל לאט לאט קרה משהו שלא שמתי לב אליו בזמן.
אני נעלמתי.
התרגלתי להיות האישה שמסתדרת.
זו שמבינה.
זו שמוותרת.
זו ששמה את עצמה בצד.
לא כי לא ידעתי מה אני חושבת או מה אני רוצה, אלא כי פחדתי ממה שיקרה אם אומר זאת בקול.
פחדתי לאכזב.
שיכעסו.
שיתרחקו.
אז שתקתי כשמשהו לא התאים לי.
ויתרתי על רצונות.
על חלומות.
על הקול שלי.
רציתי שיאהבו אותי.
שיבינו אותי.
שיראו אותי.
ובכל פעם שניסיתי לשמור על מקומי בחייהם, השארתי עוד חלק ממני בחוץ.
ואז הגיע רגע אחד מאוד ברור.
רגע שבו משהו בתוכי אמר: די.
גם אני פה.
הבנתי שהחופש להיות אני אינו לעזוב את האנשים שאני אוהבת, אלא להפסיק לעזוב את עצמי כשאני איתם.
מתוך ההבנה הזו נולדה הסדנה ״החופש להיות אני״.
מקום שבו אנחנו לומדות להשמיע את קולנו, לבחור במה שנכון לנו ולהיות עם אחרים מבלי להפסיק להיות אנחנו.
